רשב״א על ברכות מ״ט

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על ברכות מ״ח ע״ב רשב״א על ברכות נ׳ ע״א »

1 ברכות פתח ↗

פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ צְרִיכָה מַלְכוּת, וְחַד אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְכוּת. מַאן דְּאָמַר צְרִיכָה מַלְכוּת קָסָבַר דְּרַבָּנַן. וּמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְכוּת קָסָבַר דְּאוֹרָיְיתָא.

2 ברכות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב חִסְדָּא: נֵיתֵי מָר וְנִתְנֵי. אֲמַר לֵיהּ: בִּרְכַּת מְזוֹנָא לָא גְּמִירְנָא, וְתַנּוֹיֵי מַתְנֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: דְּאִקְּלַעִי לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וּבָרֵיכִי בִּרְכַּת מְזוֹנָא, וְזַקְפֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְקוֹעֵיהּ עֲלַי כְּחִוְיָא. וְאַמַּאי? דְּלָא אֲמַרִי לֹא בְּרִית וְלֹא תּוֹרָה וְלֹא מַלְכוּת. וְאַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ? כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: לֹא אָמַר בְּרִית וְתוֹרָה וּמַלְכוּת — יָצָא. בְּרִית — לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּנָשִׁים. תּוֹרָה וּמַלְכוּת — לְפִי שֶׁאֵינָן לֹא בְּנָשִׁים וְלֹא בַּעֲבָדִים. וְאַתְּ שְׁבַקְתְּ כֹּל הָנֵי תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי, וַעֲבַדְתְּ כְּרַב?!

3 ברכות פתח ↗

5 ברכות פתח ↗

הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ נָמֵי לָא בָּעֲיָא. אַיְּידֵי דְּאָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, לָאו אוֹרַח אַרְעָא דְּלָא אָמַר מַלְכוּת שָׁמַיִם. רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שְׁתֵּי מַלְכֻיוֹת לְבַר מִדִּידַהּ.

6 תוספתא כפשוטה על ברכות פתח ↗

ברוך ארך וכו'. בהשגות הראב"ד על בעל המאור בסוף מכילתין כתב שכל הברכות שאינן קבועות שנזכרו בפירקין אינו מברך בשם ומלכות. ועיין ברשב"א מ"ט א' ד"ה ברוך שנתן, ובמאירי בריש פירקין ועיי"ש 193 ע"א. אבל שיטת רוב הפוסקים שמברך בשם ומלכות, והוכיחו כן מן הירושלמי, עיין אהצו"י עמ' 195. ועיין באוה"ג התשובות, עמ' 129, ובס' האשכול ח"א הוצ' אלבק, עמ' 84 ובהערות שם. ועיין מ"ש להלן בהלכה זו ולהלן ה"ד.

7 ברכות פתח ↗

וְהָא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: טָעָה — אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן״! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, אֲבָל פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

8 תענית פתח ↗

כְּרַבִּי, מִכְּלָל דְּרַבָּנַן אָסְרִי! מַאי טַעְמָא: מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן כֹּהֵן הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה וְלֵיכָּא, הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְסַפַּר וְעָיֵיל. אִי הָכִי, שְׁתוּי יַיִן נָמֵי — אֶפְשָׁר דְּגָנֵי פּוּרְתָּא וְעָיֵיל, כִּדְרָמֵי בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: דֶּרֶךְ מִיל, וְשֵׁינָה כׇּל שֶׁהוּא — מְפִיגִין אֶת הַיַּיִן! לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁשָּׁתָה שִׁיעוּר רְבִיעִית, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית — כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁדֶּרֶךְ מַטְרִידָתוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: שְׁתוּיֵי יַיִן, דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. פְּרוּעֵי רֹאשׁ, דְּלָא מַחֲלִי עֲבוֹדָה — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מֵיתִיבִי, וְאֵלּוּ שֶׁהֵן בְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ. בִּשְׁלָמָא שְׁתוּיֵי יַיִן — בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״, אֶלָּא פְּרוּעֵי רֹאשׁ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כׇּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית״, וְאִיתַּקּוּשׁ פְּרוּעֵי רֹאשׁ לִשְׁתוּיֵי יַיִן: מָה שְׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה — אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ בְּמִיתָה. וּמִינַּהּ: אִי מָה שְׁתוּיֵי יַיִן דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה — אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה! לָא: כִּי אִיתַּקּוּשׁ — לְמִיתָה הוּא דְּאִתַּקּוּשׁ, אֲבָל לְאַחוֹלֵי עֲבוֹדָה — לָא אִתַּקּוּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָא, מִקַּמֵּי דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אַמְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ: וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה לֹא לָמַדְנוּ, וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָמַדְנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי״ — הָא, מִקַּמֵּי דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אַמְרַהּ? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא. הָכָא נָמֵי: גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא, כִּי גְּמִירִי הֲלָכָה — לְמִיתָה, לְאַחוֹלֵי עֲבוֹדָה — לָא גְּמִירִי. כׇּל הַכָּתוּב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית ״דְּלָא לְמִיסְפַּד״ — לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר. תָּנוּ רַבָּנַן: אִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן, וּמִקְצָתְהוֹן דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן: מֵרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן וְעַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ אִיתּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן. מִתְּמָנְיָא בֵּיהּ עַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן. אָמַר מָר: מֵרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן עַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ אִיתּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִיסְפַּד. לְמָה לִי מֵרֵישׁ יַרְחָא? לֵימָא מִתְּרֵי בְּנִיסָן, וְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ גּוּפֵיהּ יוֹם טוֹב הוּא וְאָסוּר! אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לֶאֱסוֹר יוֹם שֶׁלְּפָנָיו. וְשֶׁלְּפָנָיו נָמֵי, תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ יוֹם שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ! רֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וּדְאוֹרָיְיתָא לָא בָּעֵי חִיזּוּק. דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית — לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם אֲסוּרִין, שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, הֵן — אֲסוּרִין, לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן — מוּתָּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? הַלָּלוּ — דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי תוֹרָה אֵין צְרִיכִין חִיזּוּק, הַלָּלוּ — דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק. אָמַר מָר: מִתְּמָנְיָא בֵּיהּ עַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִיסְפַּד. לְמָה לִי עַד סוֹף מוֹעֵד, לֵימָא עַד הַמּוֹעֵד, וּמוֹעֵד גּוּפֵיהּ יוֹם טוֹב הוּא וְאָסוּר! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּדְאָמַר רַב — לֹא נִצְרְכָא

8 ברכות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב אָבִין לְרַב עַמְרָם: מַאי שְׁנָא תְּפִלָּה וּמַאי שְׁנָא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי וּשְׁאֵילְתֵּיהּ לְרַב נַחְמָן, וַאֲמַר לִי: מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא נֶחְזֵי אֲנַן: תְּפִלָּה דְּחוֹבָה הִיא — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בִּרְכַּת מְזוֹנָא, דְּאִי בָּעֵי אָכֵיל אִי בָּעֵי לָא אָכֵיל — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

9 ברכות פתח ↗

אֶלָּא מֵעַתָּה שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, דְּלָא סַגִּי דְּלָא אָכֵיל — הָכִי נָמֵי דְּאִי טָעֵי הָדַר? — אֲמַר לֵיהּ: אִין, דְּאָמַר רַבִּי שֵׁילָא אָמַר רַב: טָעָה — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְהָא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: טָעָה — אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן״! — לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, אֲבָל פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

10 ברכות פתח ↗

עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין וְכוּ׳.

11 ברכות פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר חָשֵׁיב לֵיהּ כְּזַיִת, וְרַבִּי יְהוּדָה כְּבֵיצָה? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִיְּרוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים — שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם לָאו — חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

12 הכתב והקבלה פתח ↗

ואכלת ושבעת. ברכות מ"ט ב' פליגן בהך קרא ר"מ סבר ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתי', ואכילה בכזית, ור"י סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה הוי אומר כביצה, יעו"ש. וכ' הרשב"א בחדושיו שם מכאן נראה דכזית לר"מ וכביצה לר"י הוו דאורית' דהא בקראי פליגי, ויש מי שפי' דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעי', וכ"ד התוס' והרא"ש שם וכל האחרוני' דמדאוריי' שביעה גמורה בעינן, ובפנ"י שם הניח שטה זו בצ"ע וכ' דהסוגיא מכרעת כשטת הפוסקים דכזית או כביצה שעורא דאורייתא יעו"ש, וראיתי במכדרשב"י תרומה ד' קנ"ג וז"ל פתח ר' חייא ואמר ואכלת ושבעת וברכת את ה"א וכי עד לא אכיל בר נש לשבעא ויתמלי כריסי' לא יבריך לי' לקב"ה במאי נוקים ואכלת ושבעת ובתר וברכת, אלא אפי' לא ייכול בר נש אלא כזית ורעותי' איהו עלי' וישווי לי' לההוא מיכלא עקרא דמכלא, שבעה אקרי ואפי' דלית קמי' דבר נש אלא ההוא זעיר בכזית ולא יתיר והא רעותא דשבעא שוי עלי', ובגין כך ומשביע לכל חי רצון, רצון כתיב ולא אכילה, וע"ד וברכת וודאי ואתחייב בר נש לברכה לי' להקב"ה בגין למיהב חדוה לעילא, ע"כ. וכן במגיד משרים למהרי"ק פ' יתרו צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר לקיום נפשו בלבד, ודבר מועט שהוא אוכל הוא שבע וז"ש ואכלת ושבעת כלומר כשתאכל לקיום גופך, ממאמרים אלה מוכרח ג"כ כהנך פוסקים דלא בעינן שביעה גמורה מדאוריי', ומבואר ג"כ ממאמר זה דמלת ושבעת פי' תסתפקות, שהנפש מתענגת במה שיש לה ולא תתאוה אל התוספת ותרגומו בענניגעסט דיך וכמ"ש בחיי שרה בזקן ושבע. ויתכן הא דלא ניחא לר"מ למימר ושבעת אכילה שיש בה שביעה, דא"כ שאינו רק לתת שיעור אל כמות האכילה, היה לו לומר ואכלת לשובע, כמו ואכלתם לחמכם לשובע, דבלשון זה בודאי היה משמעותו להורות על כמות האכילה, אמנם מלשון ושבעת משמעותו פעולה העומדת לעצמה, לכן יפרשהו על השתיה. ואף דלשון שביעה ישומש על הרוב על ספוק האכילה, בבוקר תשבעו לחם, ולחם שמים ישביעם, אמנם על ספוק השתיה ישומש על הרוב לשון רויה, ספות הרוה את הצמאה, כוסי רויה, מ"מ מצאנו לשון שביעה גם על ספוק שתיה, ארץ לא שבעה מים משלי ל׳:ט״ז וכי תימא למה לא אמר קרא לשון היותר ברור, ואכלת ושתית, נ"ל דהיינו טעמא, דלשון שתיה נופל על השותה לצמאו, יחלום הצמא והנה שתה ישעיהו כ״ט:ח׳ כי ע"י העדר המשקין יתילד צמיתה וכויצה בבני מעים צמא הוא מלשון צמות, שהבני מעים נכווצים יחד בחסרון משקה וע"י המשקה הבא לתוכן ישובו לאיתנם ולסדרן הראוי, וזהו לשון שתיה, מלשון שיתה ושימה שהונח על ביאת דבר על סדרו הראוי. כמ"ש בפקודי מ' י"ח ושם את קרשיו לפי"ז אם היה אומר ושתית, היה עולה על הדעת, שהשותה משקה לצמאו ג"כ חייבתו התורה בברכת המזון, לכן אמר קרא לשון ושבעת, שהיא הכנסת משקה אל הגוף לא לרוות צמאונו כ"א שתיה שהיא לצורך אכילה, להשרות המאכל שבמעיו, כי הקיבה והאסטומכא המקבל את המאכל הוא תמיד בתנועה לטחון ולשחוק את המאכל, ופעולת עכול המאכל הוא ע"י הרוק והריר הנמצא בפה האדם והוא יורד עם לעיסת ובליעת המאכל לתוך הקיבה, וזה הרוק מפריד חלקי המאכל בתוך הקיבה זה מזה, וזה הריר והרוק יתרבה ויתוסף ע"י משקה אשר ישתה, הנה ההשקאה ימהר ויחיש פעולת העכול. ובזה ההשקאה דומה למטר היורד על הארץ, לא לצורך האדמה בעצמותה כ"א לתת בה כח להצמיח ולגדל גרגרי הזרעים הטמונים בתוכה, ככה שתיה זו איננה לצורך הגוף בעצמותו להשקיט צמאנו, כ"א לחזק את הבני מעים אל פעולת עיכול המאכל שבתוכם, וכמו שאמר במטר לשון שביעה, ארץ לא שבעה מים, ככה יאמר כאן בשתיה שהיא לצורך אכילה לשון שביעה. וממה דאמר קרא לקמן י"א י"ד ואספת דגנך תירושך ויצהרך ואכלת ושבעת, שהזכיר באסיפה דברי מאכל ומשקה, מוכרח דאכילה ושביעה שאמר אחריו כולל גם השתיה:

13 ברכות פתח ↗

הָתָם בִּסְבָרָא פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: חֲזָרָתוֹ כְּטוּמְאָתוֹ, מָה טוּמְאָתוֹ בִּכְבֵיצָה — אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְבֵיצָה. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: חֲזָרָתוֹ כְּאִיסּוּרוֹ, מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת — אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת.

14 ברכות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל.

1 קסבר דאורייתא. והא דאמרי הני תנאי הכא הטוב והמטיב דאורייתא, פירש רש״י ז״ל דאף על גב דהויא דאורייתא פותח בה בברוך, ואף על פי שסמוכה לחברתה שכולה הודאה אחת ודומה לברכת המצות. ואינו נכון, דמאי שנא משאר הברכות שלפניה שאין פותחות בברוך מחמת סמיכותן. אלא נראה ודאי דלמ״ד דאורייתא אינה פותחת בברוך, וכדמייתינן ראיה לעיל מינה בריש פרקין ברכות מו, א דאמרינן תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, וכדאמרינן נמי לקמן בסמוך מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא. וא״ת אם כן מאי קאמר לעיל תדע דלאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך דהא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. נראה לי דהכי קאמר תדע דסבירא לן דלאו דאורייתא דהא פתחינן בה אנן בברוך. ועוד ראיה דלמאן דאמר דאורייתא אינו פותח אבל חותם מדתניא בתוספתא דפרק קמא דמכלתין ה״ט רבי יוסי הגלילי מאריך בה וחותם בה, ומשמע שהיה סובר שהיא דאורייתא ולפיכך היה מאריך בה וחותם בה ואינו פותח כשאר הברכות שחותם בהם ואינו פותח.

2 גירסת הרב אלפסי ז"ל: אמר ליה חוץ מזו. ומאי שנא הנך כל חדא וחדא באפי נפשא כתיבא אבל הכא הדא בהדא תליא. ויש מי שגורס חוץ מזו איכא דאמרי התם נמי חדא היא. כלומר שהקב"ה מקדש את ישראל ואת הזמנים. ואף על פי שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים, מכל מקום אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מוחלקין הן.

3 רב לא הוה אמר לא ברית ולא תורה ברית לפי שאינה בנשים, תורה לפי שאינה לא בנשים ולא בעבדים. כלומר: וכדי שלא יתקנו שתי מטבעות אינו מזכיר אפילו באנשים. והקשה הראב"ד ז"ל אם כן אפילו הארץ לא יזכיר לפי שאינה בעבדים, ואם יאמר שהנחלת את ישראל, אנו נוחלים הארץ והעבדים מודים עליה. ומסתברא שזו אינה קושיא, דברית ותורה אינה דבר תורה, והילכך לא טבעו חכמים מטבע אחד לאנשים ומטבע אחד לנשים ומטבע אחד לעבדים, אבל ברכת הארץ שהיא דאורייתא לא חלקה תורה, וטעמא נמי איכא דכולהו נהנין בנחלת הארץ ושבעין מטובה ומפירותיה. והילכך אומר שהנחלת את ישראל והוא מודה בה מפני שהכל נהנין בה.

4 מאי קמ"ל דהטוב והמטיב לאו דאורייתא נימא בהדיא הטוב והמטיב לאו דאורייתא. כלומר: לפי שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפתוח ולפרש, אבל בברייתא דלעיל דפליגי יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות, מאן דאמר צריכה סבר לאו דאורייתא ומאן דאמר אינה צריכה סבר דאורייתא ולא אקשינן נימא בהדיא דאורייתא או לאו דאורייתא, משום דמתניתין וברייתא אורחיהו למסתם.

5 ואידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. פירוש: ובדידיה לא אפשר לאדכורי מלכות שמים משום דהויא סמוכה לחברתה, וכל שסמוכה אינה פותחת ואינו מזכיר בה מלכות. ומכאן שאין אומרים ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך אלא הקם מלכות בית דוד. וכן נמי משמע דמאן דאמר בה אבינו מלכנו רוענו טעות הוה בידו, דאבינו מלכנו חשוב נמי מלכות, שהרי חד מהני דמדכרינן בהטוב והמטיב הוי האל אבינו מלכנו וחשבינן ליה כהזכרת מלכות. ומכל מקום יש להסתפק בזה הרבה שהרי באתה גבור אומרין מי דומה לך מלך ממית ומחיה, ובקדושת השם חותמין בימים שבין ראש השנה ויום הכפורים המלך הקדוש ובברכת השיבה שופטינו המלך המשפט ובשאר הימים מלך אוהב צדקה ומשפט, ובברכת סליחה מחול לנו מלכנו, ובברכת רפואה מלך רופא, ובאהבת עולם אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך, ובאמת ויציב מלכנו מלך אבותינו, וכן באמת ואמונה, וכן רבים בברכות סמוכות. והדבר צריך תלמוד.

6 ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו'. מסתברא דכל הני בשם נינהו וכן נמי חתימתן בשם. ואף על פי שאם היה מזכירן במקומן לא היו בשם, היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה, דכל שסמוכה הרי היא כאלו פותחת בברוך שפתיחת הראשונה כוללת את כולן. וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב שאינו מזכיר בה שם אלא כמו שהיא נזכרת בגמ'. והרבה ברכות יש בלא שם כברכת הזימון שהיא בלא שם ובלא מלכות. וטעמא דמלתא לפי שאינן ברכות קבועות, וכן בכל הברכות האמורות בפרק הרואה. ואינו מחוור, דאף ברכות האמורות בפרק הרואה כולן בשם הן, וכמו שמפורש שם בהדיא בירושלמי ריש פ"ט, ואנו עתידין לכתוב שם ד"ה הרואה בסייעתא דשמיא.

7 לא שאנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכן הלכתא. וחוזר לראש פירש הר"ם במז"ל ברכות פ"ב, הי"ב ורבותינו הצרפתים ז"ל: חוזר לראש הברכות כולן דהיינו הזן. וטעמא קאמרי שהרי כיון שגמר כל ברכות התורה אע"פ שלא גמר הטוב והמטיב כיון שהיא אינה אלא מדבריהם הרי הוא כאילו גמר כל הברכה וחוזר לראש ממש. ואינו מחוור בעיני כלל, שאם אתה אומר כן אפילו כי לא פתח בהטוב והמטיב נמי יחזור לראש שהרי גמר כל ברכות התורה. אלא נראין דברי הראב"ד ז"ל שם בהשגות שכתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה דהיינו בונה ירושלים, דלא גרעה ברכת הטוב והמטיב מן הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שחוזר לראש העבודה ואינו חוזר לראש התפלה.

8 תפלה דחובה היא מחזירין אותו בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו. פירוש: לאו למימרא דלא אכיל כלל, דראש חודש נמי אסור בתענית תענית יז, ב, אלא דאי בעי לא אכיל פת, אלא מיני תרגימה דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע. ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דבשבת וימים טובים דעל כרחיה אכיל מחזירין אותו, הני מילי לילה הראשון של פסח וליל ראשון של סוכות דוקא, שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות שקבעו חובה הכתוב מבערב תאכלו מצות שמות יב, יח, הא כולהו שאר עונות דיום טוב ואפילו דיום טוב ראשון אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת, וכדאיתא נמי במסכת סוכה כז, א גבי י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ומינה נמי שמעינן דבשבת ע"כ אכיל פת ומשום דכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת. ומיהו בסעודה שלישית כתב ר"ת ז"ל שאינו צריך לפת, והילכך אם טעה באותה סעודה אין מחזירין אותו. ואחרים אומרים שאף היא צריכה פת וכדמשמע קצת בכתובות בפ' המדיר סד, ב גבי אוכלת עמו ליל שבת ויומו. ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.

9 שבתות וימים טובים דעל כרחו אכיל הכי נמי דהדר א"ל אין, והאמר רב הונא טעה אומר ברוך שנתן וכו'. קשיא לי מאי קא מקשה מדר' הונא דהיינו נמי חזרתו כשחזר ואומר ברוך שנתן. ולאו מילתא היא, אלא דברוך שנתן לאו חזרה היא אלא כשחוזר לראש הוא שנקרא חזרה. ומכאן נ"ל להביא ראיה דהא דשמואל ודרב הונא לא פליגי אהדדי כלל, אלא רב הונא אמר דאפילו בשל ר"ח אם טעה ונזכר קודם שיפתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן, ושמואל נמי מודה בה. ושמואל אמר דאי פתח הטוב והמטיב בשל ראש חדש אינו חוזר ובהא אפילו רב הונא מודה בה דמסתמא לא עבדינן פלוגתא בינייהו. וכן פסקו הגאונים ז"ל והראב"ד ז"ל דברוך שנתן לאו חזרה היא. אבל הר"ז הלוי ז"ל חולק עליהם ואמר דשמואל ורב הונא פליגי. וקיימא לן כשמואל דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודברי הגאונים ז"ל עיקר. והלכך ראש חודש שחל להיות בשבת כיון דעל כרחיה אכיל, אפילו טעה בשל ראש חודש בברכת המזון מחזירין אותו לראש הברכה דהיינו לנחמה, ואין צריך לומר בשלא פתח הטוב והמטיב שאומר ברוך שנתן, ואפילו בכל ראשי חדשים נמי אומר ברוך שנתן.

10 עד כמה מזמנין עד כזית. אורחא דמילתא נקט והוא הדין לכל ברכת המזון בלא זימון.

11 אם עבר צופים וכו'. פירש רש"י ז"ל פסחים מט, א: מקום היה סמוך לירושלים שקרוי צופים. והקשו עליו בתוספות שאם כן היה לו לשנות וכמדתו לכל רוח, וכענין שאמרו בפסח שני בפסחים צג, ב איזה היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח. אלא פירוש צופים כל שיכול לצפות משם את ירושלים, לפי שכשעבר מקום ראית ירושלים לא הטריחוהו לחזור ולשרוף לפני הבירה, אבל כל שהוא קרוב כל כך שעדיין רואה את ירושלים, הטריחוהו לחזור ולשורפו לפני הבירה כדי לביישו על שלא נזהר עליו.

12 הכא בקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת ושבעת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, הוי אומר כביצה. מכאן נראה דכזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה הוי דאורייתא דהא בקראי פליגי. ורב עוירא דאמר בפרק מי שמתו ברכות כ, ב דכזית וכביצה מדרבנן אית ליה כר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה. ומיהו אנן כאביי סבירא לן דבתרא הוא. ויש מי שפירש דהכא אסמכתא בעלמא ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעינן. ומיהו אף רבי יוחנן משמע דסבירא ליה דכזית מדאורייתא מדגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין ה"א: ר' יוחנן נסיב זיתא ובריך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר בא מסתכל ביה, א"ל רבי יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכה ליה מפני שגלעינתו ממעיטו, ולית ליה לר' יוחנן מפני שגלעינתו ממעיטו, אית ליה ומה עבד ליה רבי יוחנן בריה שאני שכן אפילו פרידה אחת של ענב ואפילו פרידה אחת של רמון מברך עליו. ומיהו אפשר דמדרבנן קאמר. וקיימא לן כר"מ דאמר בכזית משום דסתם מתניתין כותיה, ורבי יוחנן נמי קאי כותיה דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף, ולעיל ברכות מח, א נמי אמרינן ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן דאלמא בכזית דגן חייב ברכה לעצמו והילכך מוציא את הרבים ידי חובתן.

13 מה טומאתו בכביצה וכו'. לפי מה שכתב ר"ת ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא. אבל לדברי רש"י ז"ל שכתב דאפילו כל שהוא מקבל טומאה צריך לפרש כאן דלטמא אחרינא קאמר.

14 אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. פירוש: שלא יאמר ברכו אלא נברך. והקשו עליו בירושלמי פ"ז, ה"ג: הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו. אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר המבורך הרי הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ע"כ. ואם תאמר והכתיב תהלים לד, ד: גדלו לה' אתי. יש לומר דכיון דאמר אתי הרי הוא כולל עצמו עמהם.

8 סוכה פתח ↗

מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּסּוּכָּה, אַחַת בְּיוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לַדָּבָר קִצְבָה, חוּץ מִלֵּילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד.

8 פניני הלכה, שבת פתח ↗

למרות ששבת ויום טוב דומים, יש ביניהם הבדל. מצוות השבת היא עונג, ומצוות יום טוב שמחה. וההבדל הוא שהשמחה גלויה ונראית כלפי חוץ, ולכן מצווה לאכול ביום טוב בשר ולהוסיף בשתיית היין. ואילו העונג פנימי, עמוק ומעודן, ולכן גם מצוות האכילה בשבת מעודנת יותר, ומי שאינו נהנה כל כך מבשר ויין, יכול לענג את השבת במאכלים אחרים. ואולי לכן דווקא הדג מאפיין יותר את מאכלי השבת, שטעמו עדין ועמוק.1עניין העונג השייך לשבת מבואר בישעיהו נח, יג; שבת קיח, א; ופסחים סח, ב. וכ"כ המאירי והרשב"א ברכות מט, ב. ואילו ביו"ט נאמר דברים טז, יד: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכן מבואר בפסחים קט, א; ורמב"ם, הלכות יו"ט ו, יז-יח, שהשמחה בבשר ויין. ובאר החת"ס או"ח קסח, שההבדל ביניהם הוא, שמי שאינו אוכל לתיאבון, אם הבשר היה טעים לו, קיים את מצוות השמחה, ואילו בשבת בלא תיאבון לא קיים את מצוות העונג. ועוד, שמי שיש לו עונג גופני מן התענית, מקיים בה את מצוות שבת שו"ע או"ח רפח, ב, ואילו את מצוות יו"ט לא קיים. ההבדל ביניהם בא לידי ביטוי גם בכך ששמחת יו"ט הגלויה מפסיקה אבלות שבעה, אבל השבת שהיא עונג פנימי אינה מפסיקה אבלות שאילתות חיי שרה טו. וי"א שגם בשבת יש מצווה של שמחה אבודרהם עפ"י הספרי. ועי' בהרחבות.

11 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה? מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכׇל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה׳, לוֹמַר: לָא מִפְּנֵי שֶׁרָחוֹק וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

14 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

שְׁמוּאֵל אָמַר אֵינִי מוֹצִיא אֶת עַצְמִי מִן הַכְּלָל. הוֹתִיבוּן הֲרֵי בִּרְכַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ. אָמַר רִבִּי אָבוּן מִכֵּיוָן דְּיֵימַר הַמְּבוֹרָךְ אַף הוּא אֵינוֹ מוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל.

« רשב״א על ברכות מ״ח ע״ב רשב״א על ברכות נ׳ ע״א »